פסק-דין בתיק עד"י 1109/13

ההליך בערכאה הראשונה

במסגרת הסדר טיעון הודה המערער בכתב אישום מתוקן, שכלל עבירה אחת של יידוי אבנים לעבר כלי תחבורה נוסע. לפי כתב האישום, ביום 7/2/08 התמקם המערער, ביחד עם חברו סעד עיסא, בקרבת הכביש שבין שכם לעוורתא, וממרחק של 4 מטרים השליכו אבנים לעבר ארבעה כלי רכב ישראלים שנסעו במקום. השניים פגעו באחת המכוניות. אחד מנוסעי הרכב, מר ירון דוד, הרים את ידו בתנועת התגוננות מפני האבנים שהושלכו לעברו, וידו נשברה. נהג הרכב הסיט את רכבו שמאלה כדי לחמוק מן האבנים המושלכות, וכתוצאה מכך נגרם לרכב נזק, שגרם להשבתתו עקב "אובדן גמור".

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים לעונש, נתנה כב' השופטת סיגל טורג'מן גזר דין מפורט ומנומק. לחובת המערער שקלה השופטת את העובדה שהשלכת אבנים לעבר כלי רכב נוסעים הפכה ל"מכת אזור"; המדובר בעבירה קלה לביצוע, שאין אפשרות לצפות את תוצאותיה המדויקות והן עלולות להגיע לכדי מוות ופציעה חמורה, ויש להגיב עליה בענישה חמורה ומרתיעה; במקרה זה האבנים הושלכו ממרחק קצר לעבר רכב נוסע וגרמו לפציעה ולנזק רכוש.

לזכותו של המערער שקלה השופטת הנכבדה את העובדה שהיה קטין כבן 17 וחצי בעת שביצע את המעשה, ובקרב שיקולי הענישה שלו יש לתת משקל גדול לשיקומו; עברו של המערער נקי מהרשעות קודמות; חלפו כחמש שנים מאז האירוע ועד למתן גזר הדין, ובינתיים המערער הפנים את משמעות מעשיו וחזר לחיים נורמטיביים; המערער הודה במעשיו ומנע את הצורך בזימון עדים; מצבה הכלכלי הקשה של משפחת המערער הופך את הקנס לעונש משמעותי עבורו.

לא הובאו בפני בית המשפט נתונים על גובה הנזק שנגרם לנפגעי העבירה, מלבד העובדה שלנוסע ירון דוד נגרם שבר בידו והוא נאלץ להיעדר מעבודתו במשך 115 יום. בעל הרכב שניזוק קיבל פיצויים בהתאם לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה. גם לא צוין אם התקבלה עמדת נפגעי העבירה בנוגע להליך, והאם הם מוסיפים לסבול מן האירוע מושא כתב האישום.

לאור כל זאת גזרה השופטת הנכבדה על המערער 30 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, קנס כספי בסך 7,000 ש"ח ופיצוי למר ירון דוד, בסך 7,000 ש"ח.

טיעוני הצדדים בערעור

בהודעת הערעור שהגיש הסנגור המלומד הוא העלה טענות בשני מישורים: האחד, כנגד העובדה שכתב האישום הוגש בגין עבירה שביצע המערער בעודו קטין, למעלה משלוש שנים קודם לכן, וזאת בלי אישור התובע הצבאי הראשי (או פרקליט איו"ש) להגשתו, כנדרש בצו בדבר הוראות ביטחון; אישור הפרקליט ניתן בדיעבד, רק מספר חודשים לאחר תחילת המשפט. במישור השני הועלו טענות נגד חומרת העונש שנגזר על המערער.

במהלך טיעוני הצדדים בפניי, נדונו הקשיים המשפטיים של כל צד בנוגע להגשת כתב האישום בלי אישור הפרקליט: בעת שהמערער עבר את העבירה הוא היה בגיר לפי הגדרת תחיקת הביטחון שהייתה בתוקף באזור באותה עת. רק כעבור כשנתיים הועלה גיל הבגירות ל- 18 שנה. למיטב ידיעתי לא נדונה עדיין השאלה מה דין הגשת כתב אישום נגד מי שעבר עבירה בעודו בגיר, אך אחר כך "הפך" לקטין עקב תיקון החוק. בניגוד לטיעוני ההגנה בערעור, כיום היעדר אישור של בעל הסמכות להגשת כתב אישום נגד קטין לאחר שחלפה שנה מן העבירה - כבר אינו מביא לביטול מיידי של ההליך; לפי עיקרון "הבטלות היחסית" בוחנים מה הייתה השפעת הפגם על ההליך ומה הסעד המתאים (רע"פ 2413/99 טוראי רחמים גיספן נ' התובע הצבאי הראשי (פ" נ"ח (4) 673); הסנגור הסכים למעשה בערכאה הראשונה לסיים את ההליך בהסדר, והתביעה ראתה בכך ויתור על הטענה בעניין העדר אישור הפרקליט, והסכימה לתקן את כתב האישום לטובת המערער; בפסיקה בישראל, מתן אישור היועץ המשפטי בדיעבד מספר חודשים לאחר הגשת כתב האישום הביא לביטול ההליך השיפוטי, ולהחזרת המשפט לראשיתו (והשווה: בש"פ 984/10 פלוני נ' מ"י (פורסם בנבו, 25/2/2010) בו הותרה הגשת כתב אישום כאשר אישור היועמ"ש ניתן בדיעבד ימים אחדים לאחר הגשת כתב האישום; בש"פ 3769/07 חטיב נ' מ"י תק-על 2007(2) 1966; וראה גם החלטת בית המשפט יהודה בתיק 1708/10 עבדאללה חסין; ולהבדיל - ע"פ 10189/02 פלוני נ' מ"י (פורסם בנבו, 19/9/2005) בו בוטלו חלק מן האישומים, משום שאישור היועץ המשפטי להגשת כתב האישום ניתן רק כשנתיים לאחר הגשתו, וסמוך לסיום המשפט).

במקרהו של המערער ניתן האישור כ-7 חודשים לאחר הגשת כתב האישום. ספק אם ביטול כתב האישום והחזרת ההליך לראשיתו - רצויים לשני הצדדים, כשהמערער כבר עצור כשנה.  

לאחר הפסקה קצרה בדיון, הודיע הסנגור המלומד כי הוא מוותר על הטיעון בעניין היעדר אישור להגשת כתב האישום, וכי יתמקד בטיעונים בעניין חומרת העונש.

עיקר טענתו של הסנגור היה על הצורך לתת משקל מוגבר לשיקומו של המערער בקרב שיקולי הענישה. המערער היה קטין בעת ביצוע המעשה, הוא נעצר כשלוש וחצי שנים לאחר מכן, ובעת גזירת עונשו כבר ישב כשנה במעצר. המערער לא שב לבצע עבירות, הוא למד ועמד לפתוח מספרה, הבין את טעותו ובמהלך משפטו אף הפנים את החומרה שבמעשה ובתוצאתו. הוא הודה באשמה וגם בכך אפשר לראות נטילת אחריות. משחלפו 5 שנים מאז ביצוע העבירה, כיום כבר אין תועלת בהחמרה בעונש, ויש לאפשר למערער להמשיך בשיקום חייו. לדעת הסנגור, נכון היה לבקש תסקיר של גורמי הרווחה על נסיבות חייו של המערער ועל סיכויי שיקומו, ולהערכתו לו היה נשפט בישראל כלל לא היה נעצר. לטענתו, השארתו של המערער בכלא למשך 30 חודשים תחשוף אותו להשפעה של עבריינים ותפגע באפשרות שיקומו. הסנגור אמנם לא הציג תקדימים כלשהם אך ציין כי למיטב זכרונו היה תיק דומה בבית המשפט שומרון, שבו במסגרת הסדר טיעון נגזרו 24 חודשי מאסר בפועל בגין יידוי אבנים ופציעה.

התובע המלומד טען כי בעונש שנגזר על המערער אין חומרה מיוחדת, והוא נגזר לאחר שהשופטת קמא שקלה את כל השיקולים הנחוצים לעניין. הוא הציג בפניי מספר תקדימים שבהם נגזרו עונשי מאסר ממושכים יותר מזה שנגזר על המערער. לדבריו, במקרה זה התממש פוטנציאל הנזק הגלום בכל מקרה של יידוי אבנים לעבר רכב נוסע, בנוסף להשלטת הטרור על כלל אוכלוסיית המשתמשים בכבישי האזור. אמנם חלפו כחמש שנים מאז המעשה, והמערער אכן היה קטין בעת ביצוע המעשה, אך למעשה היה על סף בגירות, ויכול היה לשקול את הנזק שייגרם ממעשיו. התובע התנגד לקבלת תסקיר רווחה על המערער, שכן לדבריו במסגרת ההסכמות בין התביעה להגנה במקרה זה, התביעה ויתרה על פרט אישום אחד והסנגור ויתר על תסקיר לעונש. לטענת התובע אין מקום להסתמך על הסדר טיעון שנקבע במקרה דומה, בלי לדעת מה היו הנסיבות שהביאו לעונש המוסכם באותו עניין.

דיון והכרעה

אין ספק כי מדובר במקרה קשה להכרעה. לשני הצדדים שטענו בפניי היו נימוקים כבדי משקל, הן לקולא והן לחומרה. נוסף על כך, גזר דינה של השופטת קמא מנומק בהרחבה, שוקל שיקולים נכונים, ואף קובע יחס נאות ביניהם. בנסיבות כאלה, התלבטתי אם נכון להתערב בגזר הדין של בית המשפט קמא.

אקדים ואעיר שתי הערות: האחת לעניין דרך ניסוח גזר הדין, והשנייה בעניין היעדר תסקיר רווחה .

גזר הדין בערכאה הראשונה ניתן לאחר שנכנס לתוקפו תיקון 113 לחוק העונשין בישראל, ואף לאחר שבתי המשפט הצבאיים החלו להיעזר בהוראות תיקון זה בעת גזירת עונשים על נאשמים באזור. השופטת הנכבדה בחרה לנסח את גזר דינה שלא לפי תיקון זה. קשה לומר כי שגתה בכך, שכן לא ברור אם גם בישראל הייתה מחויבת לפעול לפי התיקון.

לפי סעיף 40טו לחוק העונשין בישראל, על ענישת קטין יחולו הוראות חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א - 1971, אך בית המשפט רשאי להתחשב בעקרונות המנחים לענישה שבתיקון 113, תוך התאמתם לענישת הקטין. לפי דברי ההסבר לתיקון 113 לחוק העונשין (פורסמו בהצעות חוק הממשלה 241, 12/6/06), מטרתה של הוראה זו היא לאפשר לבית המשפט הדן בעניינו של קטין, לתת משקל רב לשיקול השיקום, אם הדבר מוצדק בנסיבות העניין.

בענייננו, המערער לא היה קטין בעת שהוגש נגדו כתב האישום. לפי סעיף 5א לחוק הנוער בישראל, מי שעבר עבירה בהיותו קטין, אך בעת העמדתו לדין כבר מלאו לו 19, משפטו מתנהל בבית משפט שאינו של נוער, אולם מחילים על משפטו של הנאשם מספר סעיפים מחוק הנוער, לרבות סעיפים שדנים בסגירת דלתיים, קבלת תסקירי מבחן, וחלק מדרכי הענישה הנהוגות ביחס לקטינים. מכאן, שגם אם לא נשפט המערער כקטין, עדיין אפשר היה להחיל על עניינו את שיקולי הענישה ואת דרכי הענישה הייחודיות לקטין. בית המשפט הדן בעניינו של קטין שבגר בינתיים יכול אפוא לבחור אם ללכת בדרכו של תיקון 113 לחוק העונשין, או ללכת בדרכי פעולה והנמקה אחרות, הנכונות לגזר דינו של קטין.